חידושי חתם סופר על כתובות צ״ט

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור כתובות צ״ט
1 הָא מִדְּסֵיפָא בִּדְאוֹזֵיל הָוֵי, רֵישָׁא בִּדְלָא אוֹזֵיל, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה, וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן מִכְרָהּ בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים!
2 לָא, רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּדְאוֹזֵיל, וְסֵיפָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּאוֹזֵיל בִּדְיַתְמֵי, אֲבָל בְּדִידַהּ — מִכְרָהּ קַיָּים.
3 הָא מִדְּרֵישָׁא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה — נִתְקַבְּלָה כְּתוּבָּתָהּ.
4 מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִיסְתַּלַּקָא לַהּ מֵהַאי בֵּיתָא לִגְמָרֵי, אֲבָל הָכָא נִיגְזוֹר מָנֶה רִאשׁוֹן אַטּוּ מָנֶה אַחֲרוֹן — קָא מַשְׁמַע לַן.
5 וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הָא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״זִיל זַבֵּין לִי לִיתְכָּא״ וְזַבֵּין לֵיהּ כּוֹרָא, דְּוַדַּאי מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הָוֵי.
6 כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דַּאֲמַר לֵיהּ: ״זִיל זַבֵּין לִי כּוֹרָא״ וַאֲזַל וְזַבֵּין לֵיהּ לִיתְכָּא, מַאי? מִי אָמְרִינַן אֲמַר לֵיהּ: דְּטָבָא לָךְ עֲבַדִי לָךְ, דְּאִי לָא מִצְטָרְכִי לָךְ זוּזֵי, לָא מָצֵית הָדְרַתְּ בֵּיהּ.
7 אוֹ דִלְמָא אֲמַר לֵיהּ: לָא נִיחָא לִי דְּלִיפֻּשׁוּ שְׁטָרֵי עִילָּוַאי.
8 אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא, תָּא שְׁמַע: נָתַן לוֹ דִּינָר שֶׁל זָהָב וְאָמַר לוֹ: ״הָבֵא לִי חָלוּק״, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּשָׁלֹשׁ חָלוּק וּבְשָׁלֹשׁ טַלִּית — שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.
9 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: שְׁלִיחַ כִּי הַאי גַוְונָא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּמוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הָוֵי — מִשּׁוּם הָכִי בַּעַל הַבַּיִת מָעַל, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו הָוֵי — אַמַּאי מָעַל?
10 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּאַיְיתִי לֵיהּ שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּשָׁלֹשׁ.
11 אִי הָכִי, שָׁלִיחַ אַמַּאי מָעַל? אַטַּלִּית.
12 אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בָּזֶה בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: חָלוּק גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְאַתָּה הֵבֵאתָ לִי חָלוּק קָטָן וָרַע.
13 מַאי ״רַע״? רַע בְּדָמִים, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי אַיְיתֵית לִי בְּשֵׁית, כׇּל שֶׁכֵּן דַּהֲוָה שָׁוֵה תַּרְתֵּי סְרֵי.
14 דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּקִטְנִית שֶׁשְּׁנֵיהֶם מָעֲלוּ,
15 שֶׁהַקִּטְנִית בְּסֶלַע, וְקִטְנִית בִּפְרוּטָה. שְׁמַע מִינַּהּ.
16 הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּאַתְרָא דִּמְזַבְּנִי בְּשׁוּמָא, הֵיכָא דְּיָהֵיב לֵיהּ סֶלַע — מוֹזְלִי גַּבֵּיהּ טְפֵי!
17 אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דְּכָיְילִי בְּכַנֵּי, דְּאָמַר לֵיהּ: ״כַּנָּא כַּנָּא בִּפְרוּטָה״.
18 תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים.
19 כִּדְאָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, בְּקַטִּינֵי, הָכָא נָמֵי בְּקַטִּינֵי.
20 פְּשִׁיטָא, אָמַר ״לְאֶחָד, וְלֹא לִשְׁנַיִם״ — הָאֲמַר לֵיהּ ״לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם״. אֲמַר לֵיהּ ״לְאֶחָד״ סְתָמָא, מַאי?
21 רַב הוּנָא אָמַר: ״לְאֶחָד״, וְלֹא לִשְׁנַיִם. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: ״לְאֶחָד״, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם. ״לְאֶחָד״, וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה.
22 אִיקְּלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: כִּי הַאי גַוְונָא מַאי? אֲמַר לְהוּ: ״לְאֶחָד״ וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם, ״לְאֶחָד״ וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה.
23 אֲמַרוּ לֵיהּ: אַף עַל גַּב דִּטְעָה שָׁלִיחַ? אֲמַר לְהוּ: דִּטְעָה שָׁלִיחַ לָא קָאָמֵינָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָאָמַר מָר אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת!
24 הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דִּטְעָה בַּעַל הַבַּיִת, אֲבָל טְעָה שָׁלִיחַ, אֲמַר לֵיהּ: ״לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ וְלָא לְעַוּוֹתֵי״.
25 וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁאנֵי בֵּין שָׁלִיחַ לְבַעַל הַבַּיִת?
26 דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם — תּוֹרֵם כְּדַעַת בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת — תּוֹרֵם בְּבֵינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, פִּיחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
27 וְאִילּוּ גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת תַּנְיָא: תָּרַם וְעָלָה בְּיָדוֹ אֲפִילּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
28 תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים.
29 אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בְּקַטִּינֵי.
30 מַתְנִי׳ שׁוּם הַדַּיָּינִין שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת — מִכְרָן בָּטֵל.
31 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִכְרָן קַיָּים. אִם כֵּן — מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה? אֲבָל אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת בֵּינֵיהֶן, אֲפִילּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה — מִכְרָן קַיָּים.
32 גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׁלִיחַ, כְּמַאן?
פירוש חידושי חתם סופר על כתובות צ״ט
1 לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. לכאורה לא הוה צריך לזה דכיון דבעה"ב ציוה לו כך והוא שינה לא עשה שליחותו ומה צורך לטעם לא ניחא לי דליפוש שטרי עלואי אלא משום כיון דעכ"פ כבר גילה דעתו שרוצה למכור מנכסיו נהי שאותו הדבור שאמר זבין לי כורא לא נתקיים ולא נעשה שלוחו מאותו שעה. מ"מ עתה במה שזבין לי' ליתכא אי לאו דהוה קפידא משום אפושי שטרי הוה כזכין לאדם שלא בפניו. משו"ה הוצרך לומר לא ניחא לי. ומיושב לשון רש"י ד"ה אמאי מעל וכו' על כרחין לא עשה שליחותו עכ"ל שנראה מאריכות דבריו שבא ליישב קו' תוס' ד"ה אלא וכו'. אלא שמחוסר הבנה. ונלע"ד דודאי משום אפושי שטרי לא הוה ראוי לבטל השליחות. אי לאו דהוה שינוי בעצם מכורא לליתכא. ולא אתאינן עלה אלא מכח זכין אדם שלא בפניו. משום הכי אמרי' מטעם אפושי שטרי יתבטל לגמרי. והשתא הכי פשיט הש"ס אי ס"ד דמשום אפושי שטרי יתבטל על כרחין נניח שעכ"פ אפי' בלא אפושי שטרי לא נעשה שליחותו. וא"כ במעילה דלא שייך זכין לאדם לא למעול בעה"ב:
2 נתן לו דינר של זהב וכו' רישא מיתני' פלוגתת ר' יהודה ורבנן ובשתי פרוטות באתרוג ורמון. ונ"ל דתרווי' צריכא דלמסקנא דמיירי ברע בדמים. הא אתרוג א' ורמון דהוא מידי דאכילה הוה שינוי כמבואר בב"ק ק"ב ע"ב. ולא מיבעי' למ"ד שינוי קונה הרי קנה השליח לרמון והוה דידי' לגמרי משא"כ אי הוה קונה אתרוג שוה ד' פרוטות בשתי פרוטות לא הוי שינוי והוה הכל לבעה"ב. ואפי' לר' יהודה דלית לי' שינוי קונה. מ"מ הא מחכי עלה במערבא התם ואמרו מי הודיע לבעל החטין וכו' וא"כ ה"נ כיון דשינוי הוה לא קנה בעה"ב רמון משא"כ אי הי' קונה אתרוג. נמצא שפיר קאמר ר' יהודה רע בדמים. וכל זה באתרוג ורמון דלאכילה. משא"כ חלוק וטלית דסתמייהו לסחורה וכן בקטני' הרבה לסחורה דומי' דחיטין ושעורים דב"ק התם הא לא הוה שינוי כלל. וה"א כיון דלעולם הכל לבעה"ב תו לא שייך רע בדמים קמ"ל ר' יהודה אף בזה בעה"ב לא מעל משום דאכתי הוה רע בדמים דהיו נותני' לו חלוק בתרתי סרי גדולי'. ולפי מה שרגיל אני לפרש דתרתי סרי גדולי' היינו יתר הקולבן שכ' תוס' שמחשבין כשנותני' דינר זהב שלם בעד חלוק. משא"כ כשמחשבי' אותו לשני חלקים ומכש"כ פרוטה ופרוטה כבקטניו' אז אין מוסיפ' הקולבן. נמצא זה שייך בדינר זהב דחלוק וטלית ולא שייך בפרוטה דרמון ואתרוג נמצא תרוויי' צריכי' וחדא מאידך לא אתי'. ואש"נ דלא פשיט ש"ס מרמון ואתרוג דרישא דהתם ידע לפרש רע בדמי' כנ"ל אבל בחלוק וטלית לא ידע לפרש תריסר גדולי' והוה ס"ד קטן ורע ממש ומסיק דאפ"ה רע בדמים ותריסר גדולים:
3 אי הכי שליח אמאי מעל אטלית. לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל דשליח שעשה שליחותו של בעה"ב אלא שהוסיף עוד על עיקר השליחות אין השליח מועל א"כ פריך שפיר שליח אמאי מעל. אלא דלא א"ש תי' הש"ס. גם יל"ד מאי קאמר אטלית וכי יש מעילה בחלוק או בטלית הלא שניהם חולין גמורים הם. והמעילה אמעות של הקדש וע"י מעילה יצא לחולין. וה"ל למימר שליח מעל אחצי דינר זהב. ונ"ל לפמ"ש תוס' סוף דבריהם שכל דינר הזהב יצא לחולין ע"י החלוק נמצא המשלח מעל בדינר הזהב כולו. ושוב הטלית הוא יתר דבדבר שאין לו קצבה קיי"ל הכל לבעל המעות ובעל המעות האמת הוא ההקדש נמצא שהטלית הו"ל כגדולי הקדש דמידי מעילה דרבנן לא נפיק הנהנה מהטלית. והיינו דדקדק בלשונו לשנויי אטלית דייקא לומר שאין מעילתו בהמעות בהטלית לכשיהנה ממנו. או לכשימסרנו לבעה"ב בתורת חולין שאז מוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט. והאמנם בעיקר הדין יש לפקפק לפי מה דמחכו במערבא בב"ק ק"ב א"כ ה"נ מי הודיע לבעל הטלית להקנות להקדש ואפי' למ"ש רא"ש שם דלא קיי"ל כבני מערבא משום דעכ"פ דעת השליח להקנות למשלחו גם זה לא שייך הכא דהרי השליח נמי לא ידע דהמעות להקדש וסבור הי' שמשלחו הדיוט וא"כ מעילה דאורייתא בודאי ליכא בטלית. מ"מ מעילה דרבנן נראה דאיכא:
4 והיה אפשר ליישב בזה הא דלא פשיט מרישא מאתרוג ורמון משום דעיקר סמיכות קושייתם על אי הכי שליח אמאי מעל והיינו משום שכבר יצא כל הדינר זהב לחולין ע"י החלוק וזה שייך בדינר זהב שלם. אבל ברישא ב' פרוטות נפרדים בפרוטה אתרוג לא יצא השני לחולין ולק"מ אי הכי. אלא התם במעילה לא גרסי' בש"ס הך אי הכי ואפ"ה לא פריך מר' יהודה דאתרוג אלא מר' יהודה דחלוק ע"ש:
5 היתה כתוב' ד' מאות זוז וכו'. אע"ג דמבואר שמוכרת ד' וה' פעמים מ"מ לא מצי למיפשט משום דהתם לא בפעם א' מוכרת. וכך הי' תיקון חכמים שאם תצטרך למאה תהיה כשליח של יתומים למאה זוז ואם תחזור ותצטרך למאה זוז בזמן אחר תהי' אז כשליח למכור מאה זוז. אבל משנתינו מיירי ע"כ שמוכרת בת' זוז בפעם א' דאי בד' זמנים פשיטא שאין לבטל מכרן של ראשונים בשביל טעות דינר של אחרון שהי' בזמן אחר אע"כ בפעם א' הלכה למכור בת' זוז והוה כאלו עשו היתומים שליח למכור בת' זוז והלכה היא ומכרה לד' קונים. שפיר פשיט הש"ס מיניה. ופשוט הוא אלא ששמעתי מזדנזין בדבר ע"כ כתבתיו:
6 לאחד אפי' למאה. המעיין בלשון הרמב"ם יראה להדיא כוונתו בהש"ס כאשר אבאר אי"ה דאיבעיא דלעיל הוא שדקדק בלשונו זבין לי כורא והוא שינה וזבין ליתכא זה שינוי ממש. ע"כ כיון דאיכא נמי קפידא באפושי שטרי ה"ל מעביר. אך הכא מיירי שאמר לו מכור לי באלף זהו' משדותי ולא הזכיר לשון כורא או ליתכא. נמצא שלא שינה מדברי בעה"ב כלל רק מה שעיוות להרבות עליו שטרות וזה לבד אינו כדאי לבטל השליחות. והנה במה דאמרו לו לר"נ אפי' טעה שליח היינו יכולים לומר דבר הגון דהכי מיבעיא ליה אי טעה השליח בא' מהקונים אי יתבטל כל השליחות של כל הקונים או דלמא כיון שהיה לו רשות לא' אפי' למאה א"כ כל א' שליחות בפ"ע הוא ואותו שטעה מקחו בטל והשאר מקחם קיים והשיב טעה שליח לא קאמינא דמקח כולם בטל דפריך ממתניתין דהאחרון בטל והשאר קיים ומוקי ליה בקטיני. והא דלא פירשו תוס' כן היינו משום דא"נ אין בטל אלא האחרון א"כ הרי יצטרך לשטר חדש לזה האחרון לחזור ולמוכרם בשטר אחר והדר ה"ל אפושי שטרי וטירחא. אבל לפמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם א"ש פי' זה והוא נכון מאוד לפע"ד:
7 דתנן האומר לשלוחו וכו'. פי' ואין אונאה לתרומה כלומר אם תרם ועלה בידו א' מעשרים תרומתו תרומה. ואפ"ה בשליח יש אונאה וביטל שליחות. ה"נ בקרקעות וק"ל:
8 שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות דעת רמב"ם דמיירי דוקא במגבי' בעל חוב בעל כרחו בשומתן של דיינים משו"ה אם הוסיפו מקחן בטל. וצ"ל אפי' למאי דמוקמי' לקמן רישא בזמן שאין מכריזים לכרגא ולמזונות ולקבורה. הרמב"ם ס"ל כהתוס' לעיל פ"ז ע"א ד"ה ולקבורה וכו' לצורך קבורה נמי מוכרי' להגבות לבע"ח. וצ"ע בה"ה ספי"ב ממלוה ולוה ע"ש. והנה הר"ן הקשה דעכ"פ בסיפא בעשו איגרת בקורת מ"ט יפסיד הבע"ח במה שהגבוהו ע"כ. ותי' בשם רמב"ן דהבע"ח בעצמו ביקר על הקרקע. וצ"ע דהא לגירסת הרי"ף ורמב"ם דמיירי רישא נמי בדאכרוז אלא כיון שלא צריך הכרזה אין כח ב"ד יפה וטעותם חוזר אבל עכ"פ הבע"ח שביקר בעצמו מה בין רישא לסיפא. ונ"ל שזה היה השגת הראב"ד למעיין באריכות דבריו וצ"ע:
9 שפיחתו שתות. בירושלמי דשמעתין דקרקעות אונאתן שליש ובהקדש בכפילא היינו שתות ובמטלטלין י"ב. ופי' מלחמות ה' ס"פ הזהב דאונאת מטלטלים בעלמא שתות. ובקרקעות שליש מלבר דהיינו שוה מנה במאתים במתני' דלעיל. וצ"ל דמיירי ביתומים גדולים. ומשנתינו דמיירי ביתומים קטנים שהב"ד מזדקקים להם ודינם כהקדש ולעולם מעיילינן ההקדש בכפל מהדיוט ע"כ דינם בקרקע בפחתו והותירו שתות ולא בשליש כהדיוט. וממילא במטלטלין שבהדיוט אונאתן בשתות א"כ ביתומים אונאתן א' מי"ב. ולפ"ז לא מיתוקם משנתינו בדברים שאין מכריזין במטלטלין אלא בשטרות ועבדים ואולי משו"ה פי' רבנו האי רישא בדברים שמכריזים ואכרוז וסיפא בדברים שאין מכריזים כמ"ש ר"ן בשמו מפני שאמרו במטלטלים ולפי הירושלמי הנ"ל לא מיתוקם רישא במטלטלי:
10 והיה אפשר ליישב בזה הא דלא פשיט מרישא מאתרוג ורמון משום דעיקר סמיכות קושייתם על אי הכי שליח אמאי מעל והיינו משום שכבר יצא כל הדינר זהב לחולין ע"י החלוק וזה שייך בדינר זהב שלם. אבל ברישא ב' פרוטות נפרדים בפרוטה אתרוג לא יצא השני לחולין ולק"מ אי הכי. אלא התם במעילה לא גרסי' בש"ס הך אי הכי ואפ"ה לא פריך מר' יהודה דאתרוג אלא מר' יהודה דחלוק ע"ש: